זמן קורונה

התרחקנו אחד מהשני, אבל התקרבנו לעצמנו.

התבודדנו בחדר, אבל יצאנו למרפסת.

סגרו לנו את השמיים, אבל נפתח לנו הלב.

אסרו לנו את החיבוקים והנשיקות

אז אנחנו שרים להורים בחדרי המדרגות.

הפסיקו לנו את החיים בבום

אבל למדנו להמשיך אותם דרך זום.

חדרי המיון כבר יותר ריקים

כי הצלחנו להשבית את תאונות הדרכים.

קוראים לזה ריחוק חברתי

אבל הרשת קירבה בינינו מבחינה אנושית.

מצד אחד יצאנו לחל"ת מחדרי הכושר

מצד שני גילינו שניתן לעשות ספורט גם במרחק של מאה מטר.

גילינו שלא חייבים פארק , אפשר סתם שביל הליכה

וגם שני אנשים הם ביחד קבוצה.

השגרה השתנתה ונעשתה הזויה

ולא ייאמן כמה מהר, התרגלנו לעולם כך-כך אחר.

אנחנו רצים לסופרים להצטייד באספקה

נושמים דרך מסיכה, נוגעים דרך כפפה.

מתרחקים בנימוס, נותנים פרטיות

אבל בעומק הלב מתגעגעים לטיפת התקהלות.

כל מטבח ביתי הפך למסעדה

כל אמא גיבורה היא שפית אלופה

כל ארוחה היא דוגמנית אינסטגרם

וכל שליח עושה שליחות בעולם.

הגבולות נסגרו בין מדינות תבל

ותוך חודש הפכנו לעולם אחד, כמעט בלי הבדל.

המירוץ הגרעיני אחרי הפצצה עושה הסבה

וכולם מתחמשים במכונות הנשמה.

כן, האדם הגדול הקטין קומתו,

ומוכן לתת לטבע לומר את דברו.

כי עכשיו זה זמן קורונה, זמן מלחמה

ואולי רק תיקון של איזו תקלה

עכשיו זה זמן קורונה, זמן אחר

אבל אנחנו מתכוונים להישאר, לא לוותר.

לא לוותר על אושר ושמחה

לא לוותר על אמונה ותקווה.

לא לוותר על האהבה,

לא לוותר על הרפואה.

לא לוותר על הדמוקרטיה שנמעכת

לא לוותר על הרעיון שיכול להיות פה אחרת

לא לוותר על ישראל הרב-גונית

לא לוותר על מה שהופך אותנו לרקמה אנושית.

לא לוותר על רוח האדם

לא לוותר על העולם.

הוא יחזור אלינו בקרוב

ואפילו, יהיה מקום עוד יותר טוב.