קוסטה ריקה היית טובה אלינו! לצפון", סיכום
17 נשים צבעו את הטיול שלי בגוונים שונים, בחיבורים מרגשים ביניהן, בחברויות שנולדו ונרקמו בחדרים, בשיחות בנסיעות הארוכות, ובמעגלי השיח בערבים. אלו חברויות שאני שמה איתכם שהולכות להימשך עוד הרבה מעבר למה שהיה בטיול.
יצאנו למסע הזה עם קצת חששות. קורונה, אומיקרון, חוסר וודאות, שלא לדבר על טופסולוגיה מיגעת של הצהרות בריאות וברקודים מכל העולם. חלק מהנשים יצאו גם עם חששות אחרים: איך ארגיש בטיול הזה? אני לא מכירה אף אחת, האם אני אתחבר? האם יאהבו אותי? האם אמצא את מקומי? את קולי? האם אצליח לעשות אומגה ולעוף כמו ציפור באוויר? האם הטיסה הבלתי נורמאלית הזו, של כמעט 16 שעות תעבור בצורה סבירה?… כל כך הרבה שאלות שעברו בראש.
הכנתי את עצמי במשך חודשים למסע הזה, התכוננתי להרבה דברים. לא התכוננתי לתרחיש שבו אוביל מסע נשים שבועיים אחרי פטירת אבי, ז"ל.
הבנות חיבקו אותי, ואני עברתי שם למוד אחר, למציאות מקבילה למה שקורה לנו בארץ, אבל זו המציאות היחידה שהכרנו, זו הייתה המציאות שלנו. וכולן קיבלו החלטה לחיות אותה, למצות אותה. לא הייתי היחידה שהביאה איתה כאב, צער, ספקות ולבטים. כמעט כל אחת השאירה משהו מאחור. אובדן של מישהו יקר, לבטים לקראת שינויים בחיים בעבודה או בפן האישי, עייפות מצטברת, שחיקה, כמיהות כמוסות, אהבות אבודות, רצונות חרישיים. כולן יצאו לטיול הזה מתוך ציפייה להתחדשות ומצאו עצמן בתוך מסע של תשוקה לחיים.
חלפו שנתיים מאז הובלתי מסע לקוסטה ריקה, ומפעם לפעם אני מוצאת עצמי מתאהבת עוד במדינה הנפלאה הזו, מתחברת אליה, מגלה את יופייה ועוצמתה, נפעמת מהטבע האינסופי העוטף אותי מכל עבר. שנתיים של קורונה שבהם העולם היה סגור, והנה הוא נפתח בהדרגה, בצעדים מהססים אבל בטוחים, לעולם שאני מקווה שיהיה טוב יותר, רגיש יותר, עולם אחד.
זו הייתה גם קפיצת דרך עבורי. טיול גדול (17 נשים!) לזמן לא קצר (שבועיים שלמים!). להגיד שהטיול היה חף מתקלות? להגיד שלא עשיתי שום טעות? ממש לא. היו לי רגעים שהתלבטתי איך לפתור בעיה, איך להתמודד עם תקלה שלא צפיתי. היו רגעים שהתייעצתי עם הצוות שעבד איתי או עם הבנות בעצמן, מה הכי נכון לעשות. היו רגעים שחשבתי שיכולתי לפעול אחרת ולהגיע לתוצאה טובה יותר. מושלמת. אבל היי… מושלמת? תראו לי איפה זה קיים. אני רק יכולה להגיד שכאשר הכל היה נפלא ועבד כמו שעון (וזה מה שהיה רוב הטיול) – הייתי מלאת סיפוק, ומכל טעות – למדתי, סימנתי ורשמתי. בשנה הבאה – אני הולכת להיות יותר טובה! יותר מנוסה! וכך אני רואה את המשך דרכי. לא יהיה שום רגע שבו אומר – הכל מושלם, אני מושלמת! אני תמיד מתכוונת להיות בעמדות שיפור, ליטוש, הפקת לקחים, התבוננות.
ועם יד על הלב, ובהרבה כנות אומר: היה טיול מטורף!!! רואים את זה בתמונות. הבנות צימחו להן כנפיים של אומץ, עשו דברים שהן לא חלמו שהן מסוגלות להם, טיפסו על הרים והתעופפו בין עצים, וגם מבחינה רגשית הן הלכו דרך – נחשפו, הביאו למעגל שלנו כנות ופגיעות. היו לנו רגעים שבהם נגענו בסיפורי חיים שהביאו אותנו להתרגש בדמעות, לעטוף, לחזק ולהעצים את מי שנזקקה לחיבוק הזה. אבל ביתר הזמן התחבקנו מתוך שמחת חיים, רקדנו מול השקיעה, חגגנו ימי הולדת, צחקנו בלי חשבון, זללנו אננסים מבוקר עד ערב, השתוללנו בבריכה כמו ילדות קטנות ולא הפסקנו להצטלם בכל נקודה, בחופים האקזוטיים, עם הקוקטיילים שגמענו בהנאה, בירידות ובעליות ועל פסגות ההרים, וכמובן עם שני המדריכים האלופים והחתיכים, ויקטור ורניאר. כיף לעבוד עם אנשים מקצועניים ולטפח את הקשר הזה משנה לשנה. קוסטה ריקה היית טובה אלינו, אני כבר מתחילה לדמיין את המסע הבא אלייך.
