"על מי את עובדת בעיניים? זו עבודה זו, כל היום לטייל?..."

זו גם גישה לחיים. בסדר, כל אחד והעבודה שלו זה נכון. מה שבשבילי זו עבודה, בשביל אחרים זו חופשה. למזלי אני עוסקת היום בעולם שהגבול בין ההנאה האישית שלי לעבודה שלי, הוא דק. כמעט ולא קיים, אולי כי אני נהנית מאוד ממה שאני עושה ועושה את זה בחדווה, בתשוקה ובסקרנות מחודשת.

מה שבשביל אחרים זה כאב ראש, בשבילי זה אתגר. מה שלאחרים נשמע כמו "איך יש לך סבלנות לכל זה" עבורי הוא מקום טבעי ואזור נוחות. מה שבשביל אחרים דורש חפירות ונסיעות, עבורי הוא הזמנה להרפתקה.

עד לפני 3 שנים, כשרק התחלתי עם הטיול הראשון לקוסטה ריקה, זה היה משהו שהשלים את העבודה המרכזית והראשית שלי בכתיבת ספרים וביוגרפיות. כיום זה התהפך, ארגון טיולי נשים בארץ ובחו"ל הופך, ואולי כבר הפך לעיסוק המרכזי שלי, ותופס כמעט את מרבית זמני.

שנת הקורונה הייתה שנת ההתפתחות הגדולה שלי, וגם אני כמו רבים גיליתי את יופיה של הארץ, את הפינות שלה, המוכרות יותר והידועות פחות. עדיין מרגישה שהארץ כה גדולה ושיש לי עוד הרבה מה ללמוד ולהכיר בה. אני רואה בעיסוק הזה את עתידי בהמשך, ואיני מתייחסת רק לפן הכלכלי של זה, אלא את עתידי המקצועי. מקווה לשלב לימודי מורת דרך כדי להיות יותר מקצועית בתחום ידיעת הארץ ובכלל להרחיב את ארגז הכילים שלי.

אנשים סבורים שלארגן טיול בארץ זה בטח קל לעומת טיול בחו"ל, אבל זה לא בדיוק כך. למצוא את מקום האירוח המתאים, הראוי, לתכנן את המסלול, נקודות עצירה בדרך, איפה אוכלים, להוסיף הדרכה ? צריך אוטובוס או שזה טיול בהגעה עצמית? שילוב פעילות חוויתית, מפגשים עם אנשים מקומיים, היכרות עם תרבות השכנים, צריך לבחור מכל ההיצע הרחב… ועכשיו להכין תקציב, תמחור, ולהתחיל לפרסם… כל זה דורש תחקיר והכנה רצינית, ואת זה אני אוהבת לעשות! ממש נהנית מהחיפוש, השוטטות, החקירה של המקומות והחיבור של כל הפרטים לתוכנית שלמה מהודקת ואטרקטיבית.

אז כן, "זו העבודה שלי" לא מתנצלת עליה. זה משהו שלא ממש תכננתי , אבל זה הלך והתהווה תוך כדי תנועה, תנועה תרתי משמע, ואני כולי הודיה על העבודה שמאפשרת לי ביטוי עצמי עמוק ומרגש, שיוצקת המון משמעות בחיי והופכת אותם לחוייתיים, מזמינה אותי למפגשים עם כל כך הרבה נשים וסיפורים, מפגישה אותי עם עצמי, עם הפחדים שלי, הניצחונות שלי, הלבטים שלי והאהבה שלי למרחבים ולחופש.