איטליה - ההיית או חלמתי חלום

לפני כשלושה שבועות יצאנו, מוטי בעלי ואני, למסע איטלקי.

עכשיו מי ישמע, מסע איטלקי, כאילו היינו צריכים לטפס על הרים או לחצות נהרות.

כאילו מה הדילמה הכי גדולה שיכולה לקרות לבני זוג בשנות החמישים באיטליה? לאכול פסטה או פיצה,  ללכת על הטירמיסו בנוהל הקבוע או לקנח בפנה קוטה אתגרית?

אבל גם בלי האקסטרים שנלווה למושג "מסע",  כולנו כבר יודעים שמסע יכול להיות משהו פנימי וקטן, לכאורה, ולאו דווקא טרק דרמטי. מי שיוצא מהסביבה המוכרת שלו לכמה ימים, ולא משנה לאן, אפילו בארץ, נותן לעצמו הזדמנות להיפתח, לחקור את המקום אליו הוא מגיע, לפגוש אנשים בדרך ובעיקר לפגוש את עצמו.

אבל אם להוריד את כל הפתיח הזה אל הקרקע – אני רוצה לספר שלמסע הזה יש נקודת אחיזה ראשונית, נקודת מוצא – שממנה יצאנו ואליה התכווננו. וזה חבל ארץ פחות מוכר, פחות מתוייר וכן – פחות ממוסחר. הוא נקרא מרקה (Marche) ויש כאלה שקוראים לו 'לה-מרקה'. שם, בין מטעי ירוקים של עשרות מיני פירות, גידולי חקלאות ועצים, בין כרמי גפנים, בין גבעות שמציירות את הנוף, בין חלקות האדמה הפוריות ותחת שמיים כחולים – שם מונחת כמו בגלויה איטלקית וילה מדהימה. היא נקראת 'וילה שמיטנקה', והיא נושאת אם שם המשפחה של מירב ודרור שמיטנקה. כן כן, לא התבלבלתם, מירב ודרור, מישראל. לגמרי מפה. לגמרי משלנו.

כמה מילים עליהם למרות שאני יכולה לכתוב עליהם ספר שלם, חחח…ומי שמכיר אותי יודע שלכתוב סיפורי חיים זה המקצוע שלי. 

מירב ודרור חלמו חלום, במשך הרבה שנים. חלמו חלמו חלמו, ואז החליטו שהם עוברים משלב החלום לשלב ההגשמה. רק על זה אפשר לכתוב מניפסט שלם. איך מורידים חלומות לקרקע, איך מעבירים הילוך מחלום בניוטרל לחלום בהילוך גבוה. הבחירה שלהם דוקא בחבל מרקה, שלעיתים נראה כמו טוסקנה, לעיתים מזכיר כפרים בצרפת, ולעיתים כשמדברים בעברית בחדר האוכל של הוילה אפשר לדמיין שאנחנו באיזה מקום קסום בגליל, ב"טוסקנה הישראלית" – היא בחירה שיש בה אומץ, תעוזה, נחישות ואמונה. הכי קל לקנות נכס יפהפה במקום מוכר שקורץ לתיירים מישראל ולתיירים בכלל. השילוב בין מראה המבנה המסורתי ששופץ מהיסוד אולם שומר על האלמנטים המקוריים (התקרות, התריסים, קירות האבן החיצוני, מבני החלונות, החללים הפנימיים) – הופך את וילה שמיטנקה לפנינה ייחודית בתוך הנוף המהפנט שעוטף אותה. 

באחד הבקרים כשהתעוררתי שם (אחרי הזריחה המושלמת שכל יום ראיתי מחלון החדר) שאלתי את דרור שהתכונן להכנות ארוחת הבוקר: "תגיד לי דרור, אפשר להתרגל לזה?" והתכוונתי כמובן לנוף הזה, לשקט, לריח האדמה הירוקה, לאוויר הצלול שמחבק. והוא חייך ואמר "לא, בכל יום הצבעים נראים אחרת". כך מדבר מישהו שכל יום הוא יום בריאה חדש עבורו.

אז נחזור לחלום – הם חלמו ליצור בית, תקראו לזה בית מלון, תקראו לזה בית הארחה, תקראו לזה צימר, וילה או ריזורט – זה יכול להיות הכל ביחד וזה יכול להיות גם משהו אחר, הרבה מעבר לכל ההגדרות האלה. זה יהיה בית לאורחים שיגיעו מכל העולם, ובו הם יוכלו לנוח, לקרוא, לטייל בסביבה הקרובה, בעיירות הקטנות ובכפרים הזרועים מסביב (כפרים שיש בהם לפעמים ארבעה או חמישה בתים), לאכול (ועוד לא אמרתי מילה אחת על מירב, שפית מטורפת, יצירתית, מוכשרת, שיודעת למזג בין האוכל האיטלקי המקומי לבין נגיעות מכל המטבחים בעולם ובעיקר מהמטבח הישראלי המגוון, וזה מה שהופך את הארוחות אצלה לחווייתיות ומרגשות, ויחד עם ההגשה האסטטית בכלים המעלפים – בחיי תרגישו כמו בני ובנות מלכים), ולטעום מהרוח האיטלקית האמיתית, האותנטית, המקומית.

כשמצאתי את המקום (ותודה לרויטל הנהדרת שעשתה לי את החיבור הזה) ידעתי שאני חייבת לבוא ולראות אותו מקרוב. חיכיתי לרגע המתאים, כשענייני הקורונה יירגעו והכל יהיה פתוח, חיכיתי לעונה הנכונה להגיע לביקור/סיור, לא ביולי אוגוסט כשחם ועמוס. והוא הגיע – חודש אוקטובר שמביא איתו משבי אוויר נעימים וזהו – פתחנו יומן, שריינו תאריכים ואנדיימו, איטליה.

בינתיים, בתקופת ההכנות הוירטואליות מהארץ – מירב קישרה אותי עם סוכנת מקומית מקסימה, מיקלה קרבונרי, ואיתה עוד לפני שהגעתי, כבר יצרתי שלד של תוכנית לטיול נשים קצת אחר. הגענו לוילה שמיטנקה אחרי לילה בעיר טרני שבחבל אומבריה, וביקור באחת העיירות היפות שבה, ספולטו, ואני מודה שכמעט התעלפנו. ככל שהמקום הזה יפה בתמונות שראיתי, במציאות הוא עוד יותר מרשים, כובש ותופס את הלב.

נשארנו בוילה של מירב ודרור לחמישה ימים ויצאנו בכל בוקר לחקירה איטלקית של חבל מרקה. כבר אמרתי – פחות מתוייר – אבל לא פחות יפה! וזה מה שעושה את המקום הזה לכל כך שווה. זו הזמנה לאיטליה האחרת, אותנטית, אמיתית, סוחפת, מלאת צבעים וטעמים, מלאת נקודות חן שלא מפוצצות בתיירים, איטליה למתקדמים…חחח

נפגשתי עם מיקלה וביחד, לאחר סיורים בסביבה, התחילה להתגבש תוכנית. בימים אלה אני מגבשת את התוכנית שתכלול גם סשנים ונגיעות בסיפור חיים שלנו. כי אם כבר להגיע לוילה המשגעת הזו, לתת לה זמן להיות בה, ליהנות מכל מה שהיא מציעה, ולפגוש בה בסופו של דבר את עצמנו. 

אחרי חמישה ימים נפרדנו מהמארחים הנהדרים שלנו, דרור ומירב, שבכל ערב קיימנו שיחות ולמדנו מהם כל כך הרבה על חבל הארץ הזה, על אורח החיים היומיומי, וגם המליצו לנו על נקודות עניין, יצאנו לדרכים והפעם כדי ליהנות מחופש פרטי (לא אגיד שלא סימנתי מקומות שראיתי שיתאימו לטיולי הנשים שלי בהמשך הדרך, לא יכולה בלי להביט על כל מקום דרך העיניים של מארגנת הקבוצות ורוקמת הטיולים).

נסענו מחבל מרקה ללילה אחד בטוסקנה, באחת הערים המקסימות, ארזו (Arezzo) שמתוכננת להיות חלק מהמסלול בטיול הנשים (שמתוכנן לחודש מאי), ומשם המשכנו לחבל ליגוריה כדי לבקר בצ'ינקווה טרה ובפורטופינו החלומית והיוקרתית, המשכנו לביקור בערים הגדולות של טוסקנה: פיזה, פירנצה וסיינה,  נסענו בדרכי נוף מטריפות וירוקות לעיירות המתוקות סן ג'מיניאנו ופיסטויה, עיירות מימי הביניים שמצד אחד משומרות ומצד שני די ממוסחרות, מלאות בחנויות מזכרות ובחנויות בוטיק יקרות. אין ספק שהביקור בחבל מרקה מרגיש יותר מקומי, יותר נועז, יותר איטליה. משם יצאנו בבוקר בנסיעה לרומא, ועוד הספקנו לראות את הבירה הרומאית זוהרת ומלכותית בלילה.

כן, בסוף כל הדרכים מובילות לרומא.

רווינו מאיטליה היפה לעומקה ולרוחבה. אמנם יש עוד חבלי ארץ עצומים, אך היי… נשאיר משהו לפעם הבאה. זה היה בוסט מלא ויטמינים איטלקיים לזוגיות, ותחושת חופש אמיתי. קצת כמו להיות בתוך בועה. המראות שראינו בדרך, האנשים, הרגעים, הבדיחות הפרטיות שלנו, החדרים שבהם ישנו (בעיקר חדרים בתוך מבני מגורים, שנותנים את כל הנוחות והאבזור של חדר בבית מלון, אבל הערך המוסף הוא שישנו ממש בלב השכונות, להתעורר עם המקומיים וללכת לבית קפה ללגום את הקפוצ'ינו וכמובן הקוראסון הטרי והקריספי).

אכלנו מלא פיצות, פסטות, קצת דגים, ים של קפה וים של עוגות. אה, וגם גלידות… איך אפשר היה להגיד להן לא, היו נעלבות. הספקנו לדאבל דייט בפורטופינו עם חברים מהארץ שבדיוק היו בריביירה האיטלקית באותם ימים, הצטלמנו המון, בעיקר הצטלמתי, העליתי סטורי וקיוויתי שאף אחד לא שונא אותי בארץ עם כל מה שאני מעלה, ובעיקר המשכנו לדבר ולרקום את התוכנית בוילה שמיטנקה ועל כל האפשרויות שטמונות במקום הזה.

שבועיים באיטליה  – אומבריה, מרקה, ליגוריה, טוסקנה ולאציו. נגיעות וטעמים של חמישה חבלי ארץ בשבועיים. לגמרי חלום איטלקי.