כל קבוצה היא הקבוצה הכי הכי באותו יום ובאותו רגע, כי כאן ועכשיו זה הדבר הכי חשוב. אתן כאן איתי – ואתן הכי מהממות והכי חשובות כרגע. קבוצת "מחוברות לצפון" (לכל טיול יש כותרת, ככה זה אצל מי שכותבת סיפורים…) הייתה קבוצת נשים מוטרפות ומטריפות, מצחיקות, שמחות. לצד פעילות העומק הרגשית שעשינו וחווינו, השמחה נזלה לבנות מהלב ומהגוף והחיוך לא ירד מהפנים. כל הזמן רק רצינו לרקוד, לנענע איברים, לענטז, לשיר וגם לאכול, ולצחוק, ממש עד שהבטן כואבת (ותודה לשרה שמיר שפתחה לנו על הבוקר את צ'קרת הצחוק).
זכיתי זכיתי! נשבעת!
הבנות אומרות לי שיש לי אבקת קסמים שמלקטת את הבנות הכי כיפיות בטיול. ואני אומרת שזה פשוט קורה בכל טיול שלי (אז אולי בעצם יש לי אבקה שעובדת טוב…). כי בטיולים שלי אני זוכה לפגוש מקבץ של נשים, בגילאים שונים (ודומים), בסטטוסים שונים (ודומים), בהרכבי סולו לבד וכחברות. אבל תמיד בסוף כל טיול אנחנו מרגישות כמו רקמה אנושית אחת, שרב הדומה בה על השונה. החיבורים בין כולן, גם אם זה לא נראה במבט ראשון , קורים מהר. חומות הגנה נופלות, כולן מביאות את עצמן, נטו, בכנות, באותנטיות, בחשיפה כזו או אחרת, לתוך המעגל ולתוך החוויה. אז כל מי שעוד חושב מתוך דעות קדומות ש"נשים זה קן צרעות" ו"אישה לאישה נחש", או שנשים זה "רק קצ'קעס", טועה טעות גדולה!
הלב נפתח בטיולי נשים. אל הריקודים, האוכל, טיולי הטבע והצחוקים, מתווספים רגשות עמוקים, סיפורי חיים – הילדים, הזוגיות, העבודה, המימוש האישי, ההגשמה, הרצונות, המשברים – אנחנו לא חופרות בזה כל היום, אבל הנגיעות הקטנות האלו יוצרות אצל נשים רבות תובנות, לפעמים קטנות ולפעמים מכוננות. אפילו משנות חיים. אני נהנית להתבונן על החיבורים שנרקמים, לראות את את תחושת השחרור, החופש, את ההשראה שנשים נותנות ומעניקות זו לזו, תמיכה וחיבוק של העצמה אמיתית. וכשמביטים בתמונות, זה כל כך בולט, אי אפשר לזייף את זה, הן לא משקרות. צחוק, שמחה, כיף גדול, תחושת היי ומילוי מצברים, לחזור לשגרה, להתמודד עם החיים כפי שהם, עם הרגעים היפים ועם היותר מורכבים שלהם.
