תפריט
יצאתי למסע, לא לבדי.
יחד איתי 9 נשים: זהבה, חני, דגנית, יעל, נטלי, חנה, נעמי, פיורי וניצה. חמש מהן נשים שכבר יצאו איתי לטיול נשים, וארבע חדשות – יחד כולנו התערבבנו, התמזגנו לכוח נשי ישראלי בגואטמלה, ארץ הקשת בענן.
הורדתי ציפיות, לפני היציאה לטיול הזה. גם לעצמי וגם לנשים שבאו איתי. בכל זאת פעם ראשונה ביעד הרחוק והאחר הזה. הבנתי שאנו מגיעות למדינת עולם שלישי. "זו לא קוסטה ריקה!" נאמר לי, בספק חיוך ספק אזהרה.
הכבישים והתשתיות, לא משהו. ופתאום סוגרים כביש, לכי תדעי מתי ייפתח שוב. "ותכיני את הבנות לסיבובים ופיתולים… את יודעת, זה יכול לעשות בחילות". והאוכל? ומקומות האירוח שלנו? והמסלול שיש בו כל כך הרבה שעות נסיעה. וחם, חם ולח! אני מסתכלת בתוכנית. יש ימים של 6 שעות נסיעה, 5 שעות נסיעה, ויש ימים של נסיעות "בקטנה" – 3-4 שעות. איך אפשר לעשות את זה?… ובדרך, צריך לעצור, אתם יודעים, שירותים…
אז הורדנו ציפיות. אמרנו שזה כמו 'טיול אחרי צבא',
שאנחנו לא יוצאות לחופשה אלא יוצאות לחופש.
שאנחנו לא יוצאות לטיול אלא יוצאות למסע.
שאנחנו לא באות להתפנק אלא באות לפגוש תרבות חדשה.
באות פתוח, באות זורמות.
"ותביאו איתכן כל מיני נשנושים שיהיה לנו לצהרים, כי אני לא יודעת איפה יהיה לנו לעצור", אמרתי בשיחת הכנה. אז באמת היה לנו באוטובוס, בתא למעלה, סופרמרקט – חטיפי בריאות וגם מלא חטיפים לא ממש בריאים, ועוגיות, ושטוחים, ומלא קרקרים, מכל הסוגים.
יצאנו למסע ארוך בטיסה משוגעת ונחיתה בגואטמלה סיטי, הבירה. שם נפגשנו עם המדריך שלנו חוסה, שלכמה מאיתנו הזכיר קצת את אנריקו, הבן של (חוליו כמובן). צ'ארמינג אמיתי, מקצוען, ידען, רגיש, אחראי, גמיש מחשבה ובקיצור – התחיל סיפור אהבה עם הקבוצה.
ומה אני אגיד לכם? מה אני אגיד? לפעמים טוב להוריד ציפיות, כי אז יש מקום לכל כך הרבה הפתעות טובות. וגואטמלה הייתה אכן הפתעה נהדרת, מלאת צבע וכשפים.
אולה גואטמלה!
הנופים, הנשים, הבגדים, השווקים, הטקסים, הבדים, והילדים, הילדים של גואטמלה! של צ'יצ'יקסטננגו, של הכפרים. וכן, ראינו עוני. דלות. ראינו מדינת עולם שלישי. לפעמים דרך חלון האוטובוס, ולפעמים ממש כשהסתובבנו בכפר. קרוב לבתים, קרוב לעיניים שלהם שהביטו בנו פעם במבט מסוקרן, ופעם במבט אטום. לעיתים הלב נכמר, אבל הבנו שלא באנו להפוך את העולם, ולא נוכל לשנות את גואטמלה. אולי רק קצת את עצמנו.
לאט לאט הרשינו לעצמנו לקלף מעלינו את כל מה שאנחנו מכירות מהחיים שלנו, מהמערב, מהמציאות המפותחת שלנו, פחות לשאול "למה" , יותר להכיל את החיים שלהם, התרבות, כן, גם את העוני. במקום לחשוב שאפשר לחיות אחרת, באנו עם מתנות מהבית וחילקנו באהבה חוברות צביעה, טושים, מדבקות, משחקים קטנים. לאורך כל הדרך עצרנו בכפרים ובעיירות, והילדים ראו אותנו, והגיעו אלינו מרוגשים, צמאים לתשומת הלב. "גרסיאס!" הודו לנו והעיניים נצצו כשקיבלו מתנה, ולא משנה מה היה בה. הם רצו בצהלה להורים ונופפו באוצר שקיבלו מ"הדודות" הנחמדות שנחתו עליהם ככה משום מקום באוטובוס תיירים ממוזג.
9 וחצי ימים של שכרון צבעים, שכרון חושים וים פינוקים מעל לציפיות, עברו עלינו בגואטמלה. כנראה יעד פחות טרנדי ופופולארי מקוסטה ריקה, אבל עוצמתי בצורה אחרת.
תודה לך גואטמלה! על כל הטוב שהבאת אלינו.
ותודה לתשע האמיצות שסמכו עליי והצטרפו למסע פיילוט לפתיחת יעד חדש. הטיול שהחל לכל אחת מאיתנו כמסע אישי, הפך גם למסע קבוצתי, שבו כל אחת הביאה את עצמה, התקלפה במידה שהייתה נכונה לה, נתנה מעצמה, שיתפה, תמכה, הרימה לזו שהייתה זקוקה לה, עודדה.
בתוך המסע שלנו בארץ היפה והמרגשת הזו, מצאנו זמן לרקוד את עצמנו, להתחבר למוסיקה הפנימית שלנו, לפתוח את היום במעגל בוקר אנרגטי, לסיים את היום במעגל שיתוף, להתבונן לתוך עצמנו.
"המסע הזה הוא גם התחלה חדשה עבורי" כתבה לי אחת הבנות ואני כולי מתמלאת התרגשות, שכן אני יודעת, המסעות האלה, בעיקר למקומות רחוקים, לוקחים אותנו רחוק מעצמנו, כדי להחזיר אותנו יותר קרובות.
