כל שהתקרבו הימים לנסיעה, הלכו וגברו החששות. לא הייתי בטוחה שאתאים לסוג כזה של מסע, לחבורת נשים, סוג קהל שמעולם לא הרגשתי בו נוח.

 מצד שני, התרגשתי ואולי בכל זאת, משהו בתוכי ידע.

ואכן נוכחתי – הימים האלה, המסע, הטיול, הריטריט, עוד לא בחרתי את המילה הנכונה – היו מעל ומעבר לכל הציפיות שלי.

לראשונה בחיי הייתי בין בנות יקרות שלא שפטו אותי, שלא התחרו זו בזו, שכל מה שעשו היו לחזק, להעצים, להבין, לתמוך, לחבק. לחבק. לחבק. לא הרגשתי שאני צריכה להילחם כדי שיישמע קולי, כדי שיקבלו אותי כמו שאני. כדי שיאהבו אותי.

מכל אחת במעגל קיבלתי עולם ומלואו. חייבת לומר שהשהיה במחיצתכן שימשה לי גם שיעור בסבלנות, סובלנות, קבלה והכלה, חמלה. תודה נשים יקרות ומופלאות.

וכמובן מורת הדרך המובילה, אירה. אישה שמצאה את ייעודה, את האלמנט שלה, להעניק מליבה הגדול, החכם, החומל, להדריך את הנשים המקסימות שהיא אוספת סביבה למקום של ריפוי, של חוזקה, של העצמה, אבל בעיקר של אהבה. אישה בעלת חזון מדהים שאפשרה לליבה הגדול להפליג למחוזות שיעניקו לנשים רבות כל כך מזור באלפי דרכים נסתרות וגלויות. אוצר גדוש המחלק מנפלאותיו לנו.

הבטתי בך בדרכי ההתמודדות שלך, בסבלנות, בהפעלת שיקול הדעת. הקשבתי קשב רב לתגובות המדויקות כל כך, ליכולת שלך לנתב את דרכך ודרכנו במינונים הנכונים, באיזונים המתאימים, בשקט, בגדלות נפש ובכישרון רב. את עולם ומלואו.

אין בפי דיי מילים לתאר את תחושות ההודיה, ההתרגשות והשמחה. אתן אהובות, אתן נפלאות.

אתן הנשים להן חיכיתי.

חיפשתי את עצמי ומצאתי אתכן!