אומרים שאי אפשר להבין את הודו , רק להרגיש אותה. אבל אולי, אחרי המסע הזה, כל אחת מאיתנו כבר קצת מבינה. לא את הודו שבמפה, אלא את ההודו שבתוכה. את המקום
הזה שבו חיים יחד: הרעש והשקט, היופי והבלגן, הצבעים, האנשים, האור.
הודו נגעה בך. אני יודעת. ליוויתי אותך במסע הזה. התבוננתי בך, בזוהר שנצץ בעינייך.
בפליאה, בהתפעמות, בחששות, בספקות, ברוגע, בשקט שהציף אותך, בצחוק, בהתרגשות.
הודן נגעה בך.
אולי דרך ריח של קטורת, אולי מבעד לחיוך של אישה זרה בשוק לבושה סחבות אך מחייכת באושר פנימי, בהשלמה על חלקה, ואולי ברגע של שקט שחווית מול ההרים דרך מרפסת חדרך.
אולי זה בכלל היה מבט שלך בעצמך, כשהבנת שאת הרבה יותר אמיצה, סקרנית וחיה ממה שחשבת. כשהבנת שהגעת להודו והסרת חומות הגנה, השלת דעות קדומות, פתחת את הלב, השארת שיפוטיות וביקורתיות במקום רחוק ובאת ללמוד, להתבונן, ובמיוחד להרגיש.
כי המסע הזה לא היה רק אל רחובות דלהי הגועשים או פסגות ההימלאיה הזוהרת. הוא היה מסע של גילוי, של רוך, של כוח, של נשיות, של לב שהתרחב.
ועכשיו את בבית, ואת יודעת, הודו לא נשארה שם. היא חוזרת איתך: בתוך הנשימה, ברגעי הצחוק, בדרך שבה את מביטה בעולם עכשיו.
אולי תגלי שהסבלנות שלך גדלה.
אולי תבחרי לדבר פחות ולהקשיב יותר.
אולי פשוט תזכרי שכשיש בלגן אפשר גם לחייך.
אולי תראי שבתוך הכיעור חבוי גם יופי.
והכי חשוב, תזכרי שהאור שראית באנשים שם, היה בעצם ההשתקפות של האור שלך.
אני מאחלת לך לשמור את הודו בלב כמו מנטרה. להזכיר לעצמך מדי פעם לעצור, לנשום, להסתכל על העולם בעיניים טובות, ולהאמין שהלב שלך יודע את הדרך.